החלטה בתיק רע"א 4707/10

1.        המשיב הגיש תביעה כנגד המבקשת לפי חוק הפיצויים לאחר שנפגע, לטענתו, בתאונת דרכים. התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ובסופה של השתלשלות האירועים המתוארת להלן, קבעה הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי כי למשיב נכות אורטופדית של 10% ונכות פסיכיאטרית של 100%. המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי בעניין הנכות הפסיכיאטרית, לפי הוראות סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) - וזו נדחתה. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

2.        המשיב נבדק לראשונה על-ידי פסיכיאטר מטעם המוסד לביטוח לאומי (ד"ר גוטמן) ביום 26.2.2006. בבדיקה היה המשיב "רדום", לא שיתף פעולה והתקשורת איתו הייתה באמצעות גיסו. לפיכך קבע ד"ר גוטמן כי לא ניתן לסיים את הבדיקה באופן אמין ללא חומר נוסף, והוועדה הרפואית דרשה מסמכים נוספים לצורך קבלת החלטה. ביום 9.4.2006 הופיע המשיב שנית בפני ד"ר גוטמן ביחד עם גיסו, והתנהגותו הייתה דומה לזו שהפגין בבדיקה הראשונה. לאחר שהוועדה הרפואית עיינה במסמכים חדשים שהוגשו לה המשיב אובחן ונקבעה לו דרגת נכות פסיכיאטרית זמנית של 30%. ביום 15.3.2007 נבדק המשיב שוב על-ידי פסיכיאטר - ד"ר גרופר. הפעם קבעה הוועדה הרפואית כי "בדיקה פורמאלית לא ניתן לביצוע אך [נראה] שאין כל פרופורציה בין המצב הנפשי המתואר מתיקו מאברבנאל לבין התנהגותו היום ו[ה]הסבר היחיד לפער כה קיצוני יכול להיות רק התחזות". לפיכך נקבע כי המשיב אינו סובל מנכות נפשית כתוצאה מן התאונה.

           המשיב ערר על קביעת הוועדה הרפואית בעניין הנכות הפסיכיאטרית. גם בבדיקה שנערכה על-ידי הוועדה הרפואית לעררים ביום 10.6.2007 לא שיתף המשיב פעולה. ועדת העררים החליטה כי "נוכח חוסר שיתוף הפעולה של [המשיב] ואי התאמה בין המסמכים הרפואיים במרפאה לבריאות הנפש בבת ים והתנהגותו בוועדה הוועדה מבקשת להזמין תיק רפואי כללי מכל השנים טרם התאונה - עד לתאונה". כן ביקשה הוועדה אישור מצה"ל על סעיפי ליקוי. ביום 19.9.2007 התכנסה שוב הוועדה לעררים וגם הפעם לא שיתף המשיב פעולה עם הבדיקה. הוועדה קבעה כי המסמכים שבפניה אינם מספיקים לשם החלטה, וביקשה כי המשיב יאושפז לצורך הסתכלות או לחילופין כי תומצא לוועדה חוות דעת פסיכיאטרית מנומקת על בסיס היכרות של שנתיים לפחות מרופא פסיכיאטר מטפל. חלופות אלה לא התקיימו. ועדת העררים התכנסה פעם נוספת ב- 20.2.2008, אז הגיעה למסקנה כי המשיב סובל מנכות פסיכיאטרית קשה ונקבעה לו נכות פסיכיאטרית זמנית בשיעור של 70% למשך תקופה מסוימת, ובשיעור של 100% למשך תקופה נוספת. ביום 2.3.2009 קבעה הוועדה למשיב נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור של 100%.

3.        המבקשת ביקשה מבית המשפט המחוזי להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי לגבי הנכות הפסיכיאטרית, ולהורות על מינוי מומחה רפואי לשם קביעת נכותו הפסיכיאטרית של המשיב ולשם קביעת הקשר הסיבתי בינה לבין התאונה. המבקשת העלתה שתי טענות עיקריות לעניין זה. האחת, כי בפני הוועדה הרפואית לא עמדו מסמכים אודות קיומו של עבר פסיכיאטרי של המשיב מתקופת לימודיו בתיכון; והשנייה, כי בפני ועדת העררים לא עמד חומר רפואי מספיק לשם ביצוע אבחון, ובכלל זה אף לא הועמד בפניה מידע שהיא עצמה ביקשה לצורך אבחון, בהחלטתה מיום 19.9.2007. בית המשפט המחוזי קבע כי המידע על המשיב מתקופת לימודיו בתיכון אינו משמעותי או יוצא דופן, ואין בו כדי להצדיק מינוי מומחה. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי התרשמותה הישירה של הוועדה מהמשיב, כמו גם החומר שעמד בפני הוועדה - ובכלל זה תיקו הרפואי המלא של המשיב מבית החולים אברבנאל וחוות דעת מומחה מטעם המשיב - איפשרו לה להכריע כפי שהכריעה.

4.        על החלטה זו חפצה המבקשת להשיג. המבקשת טוענת כי חוסר שיתוף הפעולה מצד המשיב אינו מאפשר לערוך לו בדיקה פסיכיאטרית והוועדות השונות שבדקו אותו הכירו בקיומו של קושי זה. הקושי לבדוק את המשיב הוא שעמד בבסיס דרישתה של ועדת העררים כי המשיב יאושפז לצורך הסתכלות או לחילופין כי תומצא לוועדה חוות דעת פסיכיאטרית מנומקת על בסיס היכרות של שנתיים מרופא פסיכיאטר מטפל. למרות שאף אחת מחלופות אלה לא התקיימה בפועל, טוענת המבקשת, ועדת העררים קבעה למשיב נכות פסיכיאטרית על בסיס אותו חומר, כמעט, שעמד בפניה קודם לכן. ועדת העררים לא נימקה שינוי זה בעמדתה ואף לא התייחסה לאפשרות של התחזות מצד המשיב. המבקשת טוענת עוד כי בית המשפט המחוזי שגה ביחסו משקל זניח לתיעוד הרפואי מתקופת לימודיו של המשיב בתיכון.

5.        המשיבים, מנגד, טוענים כי חוסר שיתוף הפעולה של המשיב בעת הבדיקות היא סימפטום של נכותו, וכי אין לומר בשל כך שהוועדות השונות של המוסד לביטוח לאומי לא בדקו אותו. המשיבים טוענים עוד כי התיק הרפואי המלא של המשיב מבית החולים אברבנאל עמד לפני הוועדה ובכך יש בסיס מספק לקביעת נכותו. המשיבים מצביעים על שני אירועים נוספים שמהם ניתן, לעמדתם, ללמוד על מצבו של המשיב - תגובתו לאחר ששבר את עצם הירך וניסיון התאבדות שלאחריו אושפז. המשיבים סבורים כי החלטת ועדת העררים לוותר על קבלת חוות דעת מרופא פסיכיאטר מטפל מעידה על כך שהיה ברשות הוועדה די חומר רפואי, ועל-כן אין בכך פגם המצדיק הבאת ראיות לסתור. לעמדת המשיבים, ועדת העררים אינה מחויבת להתייחס במפורש לקביעת הוועדה הרפואית שלפיה המשיב מתחזה. לעניין התיעוד הרפואי של המשיב מתקופת לימודיו בתיכון, סומכים המשיבים ידיהם על הכרעת בית המשפט המחוזי ומדגישים כי תיעוד זה דווקא שולל קיומו של "מצב פסיכיאטרי" באותה העת.

6.        החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

           הלכה היא כי היתר להביא ראיות לסתור קביעת דרגת נכות "על-פי כל דין", לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים, יינתן במקרים מיוחדים וחריגים בלבד (ראו: בר"ע 634/85 עודה נ' "רותם" - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505 (1985)). באופן טיפוסי יינתן היתר כאמור במקרים שבהם חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז קביעת הנכות על-פי דין או במקרים שבהם לא היו לפני הוועדה הרפואית עובדות רלוונטיות לגבי מצבו הרפואי של הנפגע, אשר אילו היו לפניה היו עשויות להביא להחלטה שונה. המקרה שלפנינו יוצא דופן - ועדת העררים עצמה קבעה כי חסרים לה נתונים הדרושים לה לשם ביצוע אבחון, ועל-כן ביקשה כי יובאו לה נתונים נוספים (אם בדרך של אשפוז לצורך הסתכלות ואם בדרך של הצגת חוות דעת מפסיכיאטר המטפל במשיב שנתיים לפחות). נתונים אלה לא הובאו בפניה, ועם זאת היא מצאה לנכון לאבחן את המשיב בלעדיהם. בגוף ההחלטה של ועדת העררים לא ניתן למצוא הסבר לחריגת הוועדה מעמדתה הקודמת, שלפיה לא ניתן לאבחן את המשיב על בסיס הנתונים הקיימים. אמנם עמד לפני הוועדה תיקו הרפואי של המשיב מבית החולים אברבנאל, אולם זה עמד לפניה גם בעבר והיא קבעה שאין בו די כדי לאפשר לה לאבחן את המשיב. במצב דברים זה, נוצרה אי בהירות באשר לדרך עבודתה של הוועדה, באשר לשיקולים ששימשו אותה להכרעתה ובאשר לטיב הנתונים שעמדו בבסיס החלטתה. המשיבים מציעים הסברים שונים לשינוי בעמדת הוועדה, אולם אלה נותרו בגדר ספקולציה ואין דרך לדעת כיום מהי הסיבה לביצוע האבחון ללא הנתונים שהוועדה דרשה לקבל. אי בהירות זו דורשת בירור נוסף, ולשם כך יש להתיר למבקשת להביא ראיות לסתור (ראו והשוו: רע"א 1114/02 אלמקייס נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2002(2) 1629 (2002)).

           התוצאה שהערעור מתקבל. המשיבים יישאו בהוצאות המבקשת ובשכר-טרחת עורך-דינה בסכום של 5,000 ש"ח.

           ניתנה היום, י"ד בטבת התשע"א (21.12.2010).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    גח

מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: